מאי 2018

בית האומנים, כפר סבא, ישראל

אוצרת

אביה ממון

צילום

תאיר בית אור

מב(ע)ד לכחול

מתי הכל התחיל? כל יום שני, אמי הדליקה מדורה גדולה – ועליה, בפיילה עגולה, עשתה כביסה. כשרצתה שהכביסה תצא יותר לבנה, הוסיפה לה כחול. בעזרתו, אמרה, הלבן עמוק יותר. אנ'לא יודע למה ואיך, אבל זה די נכון. ניסיתי זאת בציורים. עבד, אבל יותר מדי רק קצת. כיצד? לא יודע, אבל בלי כחול, עומקו של הלבן אבד.

אחרכך צצו-גחו נערות שרצו להיראות יפות, היו קורעות עיניהן בפוך, מושחות עיניהן בכחל; בשרק, בסגול רק אחרכך. הייתכן, שמכאן בא שמו של המכחול? בנעוריי החלוציים, כשנערות עשו דבר כזה, הן הוצאו מהתנועה; "סלוניות" ר"ל. מאז אני יודע בבירור: "סלוני זה יפה אסור. כחל בתוספת סרק, זה עוד יותר ברק. ומי שקורעת עיניה בישר ובפוך, שלא תשחק צנועה. כננראה היא צבועה.

מה שגרם לצבע הכחול לעלות לסדר יום ו-הבכלל, היה שחבר  לא מהיום, מאד צייר, שבת אחת, הזמין אמנים וחברים לראות ת'ציורים, ושהציורים ייראו במלוא עושרם. ליד מחסן ישן מצא משטחי דיקט בתכריכים כחולים. מידותיהם צנועות וראויות. נטע בהם את ציוריו. וימצאו חן גם בעיניו

תחילה, רעייתו לא נהנתה. חטפה כמעט בחילה. אמרה שתכריכים, ראוי שיהיו לא-כחולים. בדיעבד מצאה שזה עבד, שזהמשובב לב, שז הנחמד. רק אז, שאל אם ארצה כאלה. אמרתי כן. בעיניי הם מוצאים חן. אקח כמה מאלה וכמה מאלה. מילא.

בינות לחול שבמחסן היו גם ערימות של פלטות כחולות. לקחתי תריסר ורבע וכמה לרזרבה. חברי צחק: בטח תצייר רק שבע כחל ועוד שמונה שרק! בין שה"ה לבין פה"ה, ציירתי את כל כולן. חברי ראה כי רק טוב. כיום, לו ולי, על אותם משטחים, יש לו ולי שפע ציורים נהדרים. כחול שורר בירוק-כפרירנו. החבר אמר שמחכות שם עוד ערימות ושיביא עוד, זה עוד לא קרה. הוא חושש שציורינו יציפו את הארץ ואת חו"לנו כמו מבול גדול או כמו הנילוס הכחול.

מהו כחול

בפורים, נכדי לבש כחול, התאפר בכחל והלך אל הפומבי כשעליו שלט: "במחשבות שלכם, אני כחול". זה לא מסביר מדוע אותם סרטים מכונים "כחולים". אולי כי הם מסקרנים, חושפים, מגרים? אכן, הכחול מסקרן.

ופגשתי סיפורים טובים וראויים, שבכלזאת אפשר ללמוד מהם. כזהו הסיפור "מהו כחול", שמלווה אותי מילדותי המאוחרת ועד היום. הסתייעתי בו גם כשלימדתי  תקשורת-אנוש. כעת, כשאני משתתף בערוכה כה כחולה, איך לא אשוב אל הסיפור?

איש זקן, עיוור מלידה, מבקש מנער שעובר בסביבה שיסביר לו מה זה כחול. הנער מתאמץ ולשם כך מגייס את כחול מהשמיים, את כחול המים, את החול העיניים. זה לא עוזר. בייאושו הוא אומר לעיוור: "שחור הרי אתה רואה" – והלז מצטדק: "איך ראיתי? הרי מעולם לא ראיתי דבר". בין ניסיונות נואשים, הנער נותן לסומא למשש דברים שצבעם כחול. והלז – ולוא כדי לחלץ את הנער ואת עצמו ממבוכה – אומר "כעת, אני משער שהבנתי מה זה כחול".

ואני אומר לכם: כחול לא מבינים – וכך גם ציורים שהכחול שורר בם. בוודאי זה כך, כשמשערים שמבינים… את זה כמו את אלה חווים. הסברים הנם ניסיון נואש להחליף תחושה בתובנה.

וכבר הפלגתי בשבחה של חולצה כחולה שהיא עולה על כל העדיים. אצלי ולעצמי, היא ה-פרק בחיים. היא התוכן והכסות בנעורים; היא סמל  העבודה בבגרות. היא מצווה מלומדה בתורת העבודה. א.ד.ג. היה גאה בה.

בהיות חבר קיבוץ הכי עמל במו-ידיו ומצייר גם כן, לא היה ברור אם מותר ללבוש חולצת עמל גם בימי ציור. אמר  מי שאמר שהעמל לא גורר לכלוך. והציור? לחא הייתה ברירה ונקראה וועדת העבודה לשאת ולא לתת עד שהעניין יפסק. אחרי שלושה לילות (כי ביום עובדים!) ואחרי שהופעתי לישיבות, ועלי אותה חולצה כחולה, דין גזרו חבר חבריי: גם ציור הינו עמל; רק חבל שאין ממנו הכנסה בכלל…  מאד לאחרונה, אני פחות לובש אותה. יותר תולה אותה על הקולב. ממש תמונה עכשיו!

 סוף דבר בתחילתו

המבקרים במטווח של ציוריי מכירים את דליי הצבעים שם. אם יבדקו, ייווכחו שהכחול לא תם. ואם הוא נעלם מציוריי, הרי זה משום שצבעים אחרים לא נאלמו דום. כך הוא כך הצהוב, החום, האדום וה-וכו'. רק השחור, משום-מה, מקשה עורפו, ומסרב להשתתף. בינתיים, אינני מוותר לו. לא סביר שהוא העדרו לו צבע, יפתח כזה טבע. לעתים, אני מפצה אותם צבעים, מדגדג אותם במשיכתם, אתם מכשכש אני ומקשקש ומתעקש לצבוע מה שאין ומה שמעכשיו יש. לפעמים הצבעים מפציצים אותי. לפעמים הם מגיחים מאליהם, כמו במקרה. אני מודה: מגוונם של הצבעים תלוי מאד. תמיד חסר מקום, חסר זמן, חסר רצון, חסר ממון, החנויות סגורות; ויש עוד אפשרויות.  

כשאתם מבקרים ציור על צבעיו או מחמיאים למיתאריו, קחו בחשבון שזו לא רק בעיה של גאונות אמן. זו יכולה היות בעיית מקום, מברשת או מכחול, בעיה של זמן או מזומן.

שמחתי, לעתים קורה דבר נחמד. יודעי סוד מתבוננים בציור ישן ומעירים שיש בו משהו שגורם להיותו תמיד חדש ומתחדש; העירו שכזו איכות שמורה לצבע הכחול